גזר דין בתיק ת"פ 53348-06-13

כנטען בכתב האישום אשר בעובדותיו הודתה הנאשמת, ביום 22.6.13 , התקשרה הנאשמת אל דודה ואיימה עליו, וכל זאת בעת שידעה על קיומו של צו הרחקה שהוצא ביום 6.3.13 על ידי כבוד השופט ד. טפרברג מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים והאוסר עליה להתקרב לביתה של אימה ו/או להטרידה במישרין או בעקיפין.

יום לאחר מכן, ב- 23.6.13 בשעה 11:00, נכנסה הנאשמת לבית אימה, בניגוד לצו האמור, תוך שהיא דוחפת אותה, קיללה את אימה ואת דודה ואיימה עליהם, תוך שהיא אוחזת בשני סכינים שהיו בבית. לאחר מכן התקרבה הנאשמת לאימה תוך שהיא אוחזת בסכין בצורה מאיימת, אך למרבה המזל, נעצרה על ידי דודה. הנאשמת עזבה את המקום והלכה לבית בת דודתה שם היא הצהירה על כוונתה לחזור לבית אימה ולרצוח אותה ואת דודה.

בגין כל אלו, הורשעה הנאשמת בעבירת איומים, הפרת הוראה חוקית, היזק לרכוש בזדון והסגת גבול, וכן נעצרה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה החל מיום 23.6.13.  

הנאשמת בחרה לצרף תיק נוסף (ת.פ. 17115-06-13) שעניינו דומה לתיק דנן, היינו, תקיפת אימה תוך איומים ואיום מפורש ברציחתה. בשל הודאתה, כאמור, היא הורשעה אף בעובדותיו.

מהו העונש הראוי למסכת עבירות מעין זו?

ב"כ המאשימה סבור  כי מתחם העונש ההולם בגין מקבץ עבירות איומים בלבד הוא בין  מאסר קצר בעבודות שירות ל- 18 חודשי מאסר בפועל, ובגין עבירות האלימות יש לקבוע מתחם זהה, והעונש המתאים צריך שיעמוד על חלקו העליון של המתחם, היינו כ- 36 חודשי מאסר, הפעלת המאסר המותנה (חב ההפעלה) במצטבר וכן מאסר מותנה מרתיע ומשמעותי.

לטעמו, מדובר בעבירה חמורה ואין להקל עימה ראש, בשל הכלל הידוע כי מילים שנאמרו ואיומים שנצעקו יש בהם פוטנציאל אלים ונפיץ, וכך יש להתייחס אליהם- כאל קדימון למעשה האלימות. לדבריו, יש להוסיף לכך את הסכינים שנשלפו ואת "הצהרת הכוונות" של הנאשמת בפני בת דודתה שאינה מותירה מקום לדמיון באשר לכוונותיה.

לעומתו, הדגישה ב"כ הנאשמת את רקעה האישי והמשפחתי של המתלוננת, ואת חרטתה המוצהרת בגין מעשיה אלו.

לשיטתו,יש להסתפק בימי מעצרו ותו לא והיא תמכה את טיעוניה בפסיקה מתאימה.

הנאשמת הגישה לעיוני מכתב ובו דברה האחרון בו היא מגוללת את הסבל שהיא סובלת במעצרה, ומביאה חרטה על מעשיה.

דיון והכרעה

מתחם הענישה ההולם

ראשית, ייאמר כי על אף שמדובר בשלושה אירועים. האחד מחודש פברואר שנה זו, והיתר הם שני אירועים שהתרחשו יום לאחר יום, הרי שמהותם, המתלוננים המשותפים לשניהם ורקעם הדומה, מביא לטעמי למסקנה כי מדובר באירוע אחד, וכך גם אתחום את העונש הראוי להם.

אין לזלזל במילים המשמשות לתקשורת בין בני האדם. כאשר נברא האדם ביום השישי לששת ימי הבריאה, נפח בורא עולם בו רוח חיים, ובלשונו של מקרא "ויפח באפיו נשמת חיים" (ספר בראשית, פרק ב' פסוק ז').

מה היא אותה "נשמת חיים"?

אונקלוס, מגדולי פרשני התורה, סבר כי מדובר ב"רוח ממללא" היינו רוח של מלל, רוח של דיבור. 

נקודת המהות, אם כן, בבריאתו של האדם היא יכולתו לדבר ולהעביר מסרים באמצעות פיו.

שימוש בכוח הדיבור (שהיא, כזכור, נשמת החיים) בצורה שלילית, כגון בדרך של איומים מביאה תוצאות שליליות שיש להוקיען ולהיאבק בהן.

במקרה דנן, התבטאה הנאשמת בצורה מכוערת ומבישה כלפי אימה יולדתה וכלפי דודה באופן שגרם להם חשש ממשי שהלך והתחזק עם שליפתם של הסכינים המדוברות.